למה את מטומטמת? למה את לא מסוגלת לענות?

חשבון נפש

" כשאמרתי לאמא – אני חושבת שמשהו לא בסדר ושהמוח שלי איטי כמו מחשב שמותקן עליו ווינדוס 2003"

מגישה את הכתוב כפי שהוא הוגש לי כפתיח לעבודת סיכום ע"י מאיה (שם בדוי)-סטודנטית מוכשרת שסיימה את שנתה הראשונה באקדמיה.

הדברים שרשומים אמורים לגרום לכולנו, לערוך חשבון נפש-כולנו לוקים בחוסר הבנה של ילדים, מתבגרים ומבוגרים עם הפרעת קשב.

השלמת פערים. שתי מילים, המון משמעות. כך אני יכולה לסכם את לקות הלמידה והפרעות הקשב שלי.

למה את מטומטמת? למה את לא מסוגלת לענות?

מאיה, מאיה! תתעוררי.

מה?.. סליחה. מה שאלת?

שיט, אני לא אצליח לענות. מה! חשבתי! לעצמי! כשאמרתי לה לחזור על מה שהיא שאלה?

…הבנת?

סליחה, לא הייתי כאן.

תישארי בבקשה בהפסקה להשלים את מה שכולם כתבו מהלוח ואת לא הספקת. אוקי?

אוקי.

כך מצאתי את עצמי, תלמידה בכיתה ב', יושבת לבדי, כל הפסקה ומעתיקה אות, אות. מרימה את הראש לכיוון הלוח, מורידה את הראש לכיוון המחברת, מסמנת את הקו הראשון באות, מרימה את הראש, מורידה, מסמנת את הקו השני של האות – יש הצלחתי! לכתוב אות…

צלצול.

כתבתי חצי ממה שהיה רשום על הלוח. לא נורא, גם ככה אני לא מבינה מה כתוב. גם ככה אף אחד לא בודק אם נשארתי והעתקתי מהלוח. גם ככה אף אחד לא רואה אותי. מתישהו אשלים את זה, אני מבטיחה…

כיתה ו', כולם כבר יודעים שהם משובצים בחטיבה להקבצות גבוהות במתמטיקה ואנגלית, אני לא יודעת אם אשובץ בכלל להקבצה. יום ראשון לכיתה ז', כשאמרתי לאמא – אני חושבת שמשהו לא בסדר ושהמוח שלי איטי כמו מחשב שמותקן עליו ווינדוס 2003, בעצם.. זה בכלל בעיה במערכת שלו, היא איטית בעצמה.

אני צריכה אבחון, אמרתי.

את? מה פתאום!!! את ילדה מקסימה! דואגת לסובבים אותך, חכמה, שקטה.

לא אמא, הכל איטי, משהו לא בסדר.

אף אחד לא אמר לי כלום על זה. חוץ מזה, אני מכירה אותך, את ממש לא מופרעת.

טוב, לא נורא..אני אחשוב כבר איך לרוץ, מבטיחה.

אני בתיכון. אמ…סליחה. בצופים. אמ…תיכון. צופים. תיכון. צופים! המסגרת שנתנה לי להיות איטית, בדרך שלי, עם החניכים שלי, המדריכים שלי. מערכת היחסים הראשונה שלי שאליה הייתי מסורה עד כדי כך ש…אני איטית, אז בקושי הצלחתי להספיק להגיע בבוקר לשיעור היסטוריה, למורה היה כל כך חשוב שאבוא אז היא החליטה לבטל את השיעורים כי לא באתי. לא באמת. אבל היי! הצלחתי להגיע לבגרות, הייתי שם. בזמן! וגם לא הלכתי עד שהבוחנים לקחו לי את החוברת של הבגרות בכוח, בזמן שהיד שלי רצה, והלב שלי רץ. גם כשהתחננתי: תנו לי עוד זמן – יש לי מה לכתוב, יש לי מה להגיד. רק עוד קצת אני אצליח…להשלים.. הכל.

ברוכים הבאים למיונים של צה"ל. אבל אמרו לי שאם הקבה שלי לא תהיה גבוהה לא אוכל לתרום הרבה, הם לא מבינים – יש לי עוד קצת להשלים, ואז אוכל להיבחן. אופס! אני כבר בחצי השני של המבחנים, לא קמתי כבר שעתיים! יאללה מאיה! עוד קצת… אוי לא! אין זמן, אין זמן. נגמר הזמן, נגמר המבחן, נגמרה התרומה שלי לצבא? אה לא? אעשה הכל! נשבעת. הרי אני כבר אלופה במרתונים.

יש! הצלחתי! וזה אפילו לא כלל מבחנים עם תרגילים מעצבנים, רק להראות במה אני טובה באמת – נתתי שואו. יש! יש! יש!

פיקוד. הדרכה. חיילים בסיכון, גזרתי חוגר, סיימתי. במקום הראשון! ומה…מה עכשיו? עוד לא הספקתי להעתיק את החצי השני של הלוח.

אם את רוצה! את יכולה!

אה כן? איך בדיוק?

תשלמי לנו הרבה הרבה הרבה כסף, כי מי אם לא את ישלם? ואנחנו.. ניתן לך מורים מהטופ. שנתיים וסיימת הכל.

שנתיים?!!!!!

לא מוכנה. לא רוצה. עוד פעם? אות, אות?

לא, זה יהיה שונה. ואנחנו מאמינים שתצליחי. תראי, המצב שלך לא עד כדי כך חמור.

אוקי.

כיתה. מורה מהטופ. לומדת, לומדת, לומדת. בגרות בספרות, בגרות בתנך. אה! וזוכרים את הבוחנים? מהבגרות בהיסטוריה? שבוע לפני הבגרות בהיסטוריה, זאת שאני  צריכה לשפר, ששילמתי עליה בהרבה הרבה הרבה כסף וזמן כי סך הכל ידעתי את החומר, פשוט הכל היה קצת מהיר – חמש שנים אחרי שהתחננתי שיתנו לי לסיים כי יש לי עוד פערים מכיתה ב' להשלים ולא בא לי עוד….. קיבלתי תוספת זמן, הקראה, זמן להתאוורר, חדר לבד, בחינה מותאמת וכתיבת הבגרות על ידי הרדוטוס.

סליחה רבותיי, עכשיו, הכל! יתנהל בקצב שלי.

ציון מעולה. לא מספיק.

מה? מה? מה? אמרתם שנתיים וזהו!

אז אולי תחשבי ללמוד משהו אחר?

אוקי.